בני בן 14 אומר שהוא רוצה לגור עם אביו. האם בית הדין חייב להקשיב לו?

בגילאי ההתבגרות (14 ומעלה), רצון הילד הוא שיקול מרכזי מאוד, ולעיתים קרובות אף המכריע, אך הוא אינו השיקול היחיד. בית הדין לא יפסוק באופן אוטומטי לפי מה שהילד אומר, אלא ינסה להבין למה הוא אומר את זה.

איך בוחנים את רצון הנער בבית הדין?

מבחן העצמאות: זהו הדבר הראשון שבית הדין בודק. האם הרצון לעבור לאבא נובע מקשר בריא ורצון אמיתי, או שהוא תוצאה של "שטיפת מוח", הבטחות למתנות, או חופש מוחלט ללא גבולות שהאב מציע? בית הדין ימנה עובדת סוציאלית (עו"ס לסדרי דין) שתשוחח עם הילד ותנסה להבין אם רצונו עצמאי או מוכתב.

טובת הילד מול רצון הילד: לעיתים מה שילד רוצה הוא לא מה שהוא צריך. אם המעבר לאבא אומר שהילד יפסיק ללכת לבית הספר או ייחשף לסביבה לא ראויה, בית הדין עשוי להתנגד למעבר למרות רצון הילד.

מתי בית הדין ייטה להקשיב לילד?

ככל שהילד בוגר יותר, המערכת מבינה שקשה מאוד לכפות על נער בן 14 לגור במקום שהוא לא רוצה בו. בתי הדין יודעים שילד שמאלצים אותו להישאר בניגוד לרצונו עלול לפתח תוקפנות, לברוח מהבית או לנתק קשר עם ההורה ש"מחזיק אותו בכוח". לכן, בגיל 14, אם הרצון נראה כן ומבוסס, יש סיכוי גבוה מאוד שבית הדין יאשר את המעבר.

מה כדאי לעשות אם את חוששת מהמעבר?

אל תילחמי בילד: מאבק חזיתי מול הנער רק ירחיק אותו ממך. הדרך הנכונה היא לפעול דרך אנשי המקצוע.

בקשי חוות דעת מקצועית: אם את חוששת שהאב מפעיל עליו לחץ לא הוגן, עמדי על כך שהילד ייבדק על ידי גורם מקצועי ניטרלי.

שמרי על הקשר: גם אם הילד עובר בסוף, חשוב לעגן בהסדר החדש זמני שהות קבועים ואיכותיים אצלך, כדי שהמעבר לא יהפוך לניתוק.

השורה התחתונה:

בגיל 14 דעתו של הילד מקבלת משקל כבד מאוד, וכמעט בלתי אפשרי להתעלם ממנה. עם זאת, המילה האחרונה שייכת לבית הדין, שיבדוק שהמעבר הזה באמת יחזק את הילד ולא יפגע בעתידו.